בפרק זה נסביר איך ניתן לבצע התאמת בית הספר לרגישים לקרינה. נסביר את הצידוק, את העקרונות, ואת הצורך בביצוע התאמת בית הספר לרגישים לקרינה. כמו כן נסביר מה ניתן לעשות במקרה של חינוך ביתי, ונספר מה אנחנו (אני ואישתי) עשינו כאשר הבת שלנו הפכה רגישה לקרינה.
צידוק
עקב הפריסה של רשתות אלחוטיות בבתי הספר, שימוש בציוד אלחוטי ללמידה, שימוש הצוות והתלמידים בטלפונים סלולריים, וקרבת בתי הספר לאנטנות סלולריות ותשתיות חשמל, בתי הספר הפכו למקומות בהם החשיפה לקרינה בלתי מייננת אינה מבוטלת. השהיה בבתי הספר הפכה להיות קשה עד בלתי אפשרית לתלמידים ומורים שהם רגישים לקרינה.
לכן יש למערכת החינוך , למשרד החינוך, להנהלת בית הספר, לצוות המורים והתלמידים עצמם חובה ערכית, מוסרית, ולדעתי גם חוקית, לאפשר לתלמידים ואנשי צוות שהם רגישים לקרינה ונפגעי קרינה, ואשר הפסיקו בעצמם את השימוש בציוד אלחוטי וסלולרי, ונקטו בעצם צעדים לצמצום חשיפה לקרינה, לפקוד את בית הספר ולהיות איש צוות או תלמיד בו.
במקרה של תלמידים רגישים לקרינה, קיימת מחויבות חוקית של ההורים לשלוח את הילדים לבתי הספר (חוק חינוך חובה חינם). אם זאת לא ניתן לצפות מהם לשלוח את הילדים שלהם למקום אשר גורם להם להופעת תסמינים של חשיפה לקרינה בלתי מייננת, ומסכן אותם בחשיפה נוספת שעלולה לגרום להחמרה במצב הרגישות לקרינה וכמובן לסבל נוסף. לכן על הנהלת בית הספר להנגיש את בית הספר לילדים הרגישים לקרינה הלומדים בו.
יש לציין כי ילדים ואנשי צוות רגישים לקרינה יגיבו בהופעת תסמינים, ויסבלו מרמות נמוכות מאוד של קרינה בלתי מייננת, הן קרינת רדיו, והן שדות מגנטיים וחשמליים בתדר נמוך. סף הרגישות יכול להיות נמוך פי 10000 ויותר מהתקן הגבוה והלא מגן. לכן גם אם בית הספר עבר בדיקות קרינה על ידי מודד מוסמך, לא אומר הדבר שבית הספר מונגש לתלמידים ואנשי צוות רגישים לקרינה, או נמוך קרינה.
התנגדות של בית הספר ומשרד החינוך
לא מן הנמנע שבית הספר, או משרד החינוך, או הראשות המקומית (או כולם ביחד) יבקשו לדחות את הבקשות להנגשת בית הספר. אפשרי שהם גם יערימו קשיים על ההתמודדות או הבחירות שתעשו כהורים.. הדבר בדרך כלל לא נעשה מרצון להרע ולפגוע, אלא מפליאה, חוסר הכרה של הנושא, ואמונה שגויה כי אין השפעות ביולוגיות לקרינת רדיו או לקרינה בלתי מייננת בכלל. כמו גם התפיסה כי הפריסה והשימוש של ציוד אלחוטי וסלולרי בבית הספר נעשת באופן תקין, היא בגדר קדמה מבורכת ונחוצה, ולא יכולה לפגוע בבריאות התלמידים או המורים. עצם זה שאתם כהורים באים ואומרים "הקרינה בבית הספר מפריעה ופוגעת בילד שלי" שמה את המערכת בעמדת התגוננות. הרי הם עשו מה שאמרו להם, עמדו בבדיקות הקרינה והם רצו רק בטוב.
יש לזכור כי היום הקונצנזוס עדיין לא מכיר בהשפעות הבריאותיות של הקרינה וברגישות לקרינה. הידע בנושא מתגבש והולך והנזקים מתחילים להתממש. מדובר בתהליך ארוך וכרגע אנחנו פחות או יותר באמצעו (יש מחקרים המראים על השפעות, נזקים ותחלואה ויש כבר נפגעים, אבל הקונצנזוס עדיין מבוסס על הנחת היסוד שהדבר לא אפשרי). לכן לא מן הנמנע כי יהיו התנגדויות לבקשה הנגשה של בית הספר. כמו גם לכל בקשה או יוזמה שלכם שבאה להקל את הסבל על הילד. יש לזכור שלמרות שאנשים רבים כבר מרגישים את הקרינה מהטלפון הסלולרי, רובם לא מקשרים את התסמינים (למשל כאב ראש לאחר שיחה של כמה דקות) לשימוש בסלולרי ולקרינה הנפלטת ממנו. לכן הסיכוי שהצוות שעומד מולכם מכיר את הנזקים, או מכיר בנזקים, או חווה בעצמו את התסמינים הוא קטן מאוד. יש להתחשב בפער הזה. אני מאמין שהנהלת בית הספר, משרד החינוך, הרשות המקומית, בסה"כ רוצים בטובת הילדים וגם בטובת מי שרגיש לקרינה.
בנוסף, הפריסה והשימוש בציוד אלחוטי וסלולרי בבית הספר מגובים על ידי משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה. שניהם לא מכירים בנזקים או בנפגעים מקרינה מבלתי מייננת. שניהם עובדים לפי התקנים הלא מגנים ושניהם נותנים למשרד החינוך את המשענת שהוא צריך כדי להמשיך להפעיל ציוד מקרין בבית הספר. כך שאם ירצו , יוכלו בקלות העומדים מולכם במערכת להגיד "בדקנו את הקרינה והכל בתקן" ו "רגישות לקרינה אינה מחלה או סינדרום מוכר". במקרה זה צריך לנסות להבין האם הדברים נאמרו כדי לנפנף אתכם, כדי לא להתחמק מאחריות, או כדי לסגור את הדיון. יש להזכיר לכל הצדדים שאומנם רגישות לקרינה אינה מחלה מוכרת, אבל יש הכרה בסבל של הרגישים לקרינה ומכך נובע שיש צורך לצמצם את הסבל.
במקרה שעולות התנגדויות, כאלו או אחרות, יש להבין מה המקור והסיבות של ההתנגדויות ולענות להן אחת אחת. כמו בכל התמודדות עם הרגישות לקרינה נדרש פה ללמוד את הנושא ולטעון מול גורמים שבדרך כלל לא מכירים את הנושא ולא מבינים אותו. המטרה תהיה להסביר את הנושא כך שבית הספר ומשרד החינוך יכירו בצורך המיוחד של הרגיש לקרינה ויפעלו כדי לאפשר לו לפקוד את בית הספר. במקרה ואתם נתקלים בהתנגדות כאלה, צרו קשר וננסה לצייד אתכם בכלים, וננסה לעזור בהתמודדות מול בית הספר ומשרד החינוך.
מצד שני יש יותר ויותר מודעות במערכת החינוך לפגיעה של הסלולרי ברמת ההוראה, באקלים החינוכי, במשמעת, בריכוז התלמידים, בביצועי התלמידים , ובבעיות נוספות להן הסלולרי גורם ושלא קשורות קשר ישיר לקרינה. נסו להשתמש בכך כבסיס משותף עם המערכת והצוות.
זכרו שהמערכות חזקות, כבדות, מסורבלות ובדרך כלל לא שמחות לעשות שינויים. התמודדו בזהירות, סבלנות ומתוך תקווה ולא מתוך עימות.
טובת הילד
חשוב מאוד לזכור שכפי שציינו כבר, המערכות (חינוך, רווחה, בריאות) לא מכירה ברגישות לקרינה, לא מכירה בנזקי הקרינה, ולרוב האינטרס שלהם הוא להכניס כמה שיותר ציוד אלחוטי וסלולרי לחיי היום יום של התלמידים.
כמו כן חשוב לזכור שנציגי המערכת שעומדים מול ההורים והילדים הרגישים הם בדרך כלל לא רגישים ולא חוו יום אחד של כאבים בגלל קרינה (או לפחות לא יודעים שהם סובלים מהקרינה).
זה יכול (ואכן בפועל זה קורה) ליצור מצב שהם באים ואומרים "הדבר החשוב ביותר לרווחת הילד הוא שהוא לא יהיה בודד ומנותק חברתית". זאת משום שהם לא מכירים בסבל ולא בגורמים לו.
אבל כל מי שהוא רגיש , היה רגיש, עבד עם רגישים, או מכיר ברגישות (מבחינה מדעית) מבין שזה לא נכון. נכון שחשוב שהילד לא יהיה מנותק חברתית ובודד, אבל יש דברים יותר חשובים. לעניות דעתי, וכל עוד המערכת לא מכירה ברגישות לקרינה, יש לי חשש כבד שהם לא יקחו זאת בחשבון בכלל.
הדבר הכי גרוע שיכול להיות שהילד יסבול עוד ועוד, ויהפוך לרגיש יותר ויותר לקרינה. אז הוא יהיה מוגבל יותר, ליותר זמן, וסיכויי ההתאוששות שלו ירדו מאוד. אם הסבל ימשך ויחמיר, גדלים הסיכויים שהילד יפגע עוד יותר ויחיה חיים שלמים של כאב וניתוק. זו הסכנה האמיתית..
בנוסף לכך יש השפעות פסיכולוגיות וחברתיות רבות נוספות לחוסר ההכרה של המערכות בסבל של הרגיש, של התכחשות המערכת לסבל, ולפעולות בכפייה שיביאו לעוד סבל והחמרה ברגישות.
במיוחד כאשר מדובר על ילדים אנחנו אף פעם לא יודעים באמת כמה הם רגישים לקרינה, כמה מזה הוא מנטאלי וכמה פיזיולוגי. אבל דבר אחד צריך להיות ברור: הדבר הכי חשוב הוא למנוע סבל נוסף, והתדרדרות נוספת ברגישות. יש לעצור את הסבל וליצור תשתית לשיפור במצב הרגישות. כדי להשיג את זה חייבים לפעול מיידית לצמצום החשיפה לקרינה. אם זה לא אפשרי בבית הספר אז למצוא דרך שהילד יוכל להמשיך ללמוד, ולהמשיך להיות חלק , בלי שיסבול ובלי להגדיל את הסיכויים להרעה במצב הרגישות.
טובת הילד היא הפסקת החשיפה והפסקת הסבל…מיידית.
חשיפה בכפייה, תוך כדי הכחשת הרגישות והתעמרות בהורים, וזאת כדי שהילד לא יהיה בודד, זה לדעתי שטות גמורה.
להלן עקרונות הנגשת בית הספר לתלמידים ואנשי צוות רגישים לקרינה.
צעדים מקדימים
- יש ליזום מפגש בין הורי הילד הרגיש, לבין הנהלת בית הספר. בפגישה זו יש לנסות להגיע להסכמות כדי לעזור לילד להתמודד עם הרגישות בשטח בית הספר.
- כדאי להבין (ויש לנסות להסביר) כי שימוש במדי קרינת רדיו איטיים, גם אם הם מאושרים למדידה על ידי המשרד להגנת הסביבה, וגם אם הבדיקות בוצעו על ידי מודד מוסמך, לא יאפשרו מדידה וזיהוי של מקורות קרינת רדיו וחדירות קרינת רדיו ומדידה של רמות קרינת הרדיו בתוך בית הספר, ולא יאפשרו התאמת בית הספר לילדים ולחברי צוות הרגישים לקרינה. זאת בגלל שיטות מדידה לא נכונות, מדידה של הקרינה רק פעמים ספורות (בדרך כלל 2) בשנייה, ותפיסה לא נכונה של הסיכון וההשפעות הביולוגיות כפי שתפיסה זו מתבטאת ונגזרת מהתקן הגבוה והלא מגן שנהוג בארץ.
אם הטקסט הזה היה קשה לכם אז הפשט שלו הוא "מדידות הקרינה לא טובות" - יש להפנים (ויש להסביר) כי התקן לחשיפה לקרינה בישראל ובעולם נועד למנוע נזק ברור ומידי לחיים (מחשיפה אקוטית) ולא נועד או מגן מנזק בריאותי ברמות נמוכות (בחשיפה כרונית). למעשה התקן נקבע על ידי גופים המכחישים את קיום הנזקים הביולוגים והבריאותיים בחשיפה לקרינה ברמות נמוכות. לכן כל עבודה לפי התקן במקרה של רגישים לקרינה , אינה נכונה. אם המערכות נוקטות בגישה של "הכל בתקן" הם או פועלות מתוך בורות, או מתוך רצון לכיסוי משפטי, או מנסות לנפנף אתכם ההורים.
יש להפנים שתסמינים אצל רגישים לקרינה מופיעים ברמות פי 10000 נמוכות מהתקן (ואפילו נמוכות מכך).
אם הטקסט הזה היה קשה לכם אז הפשט שלו הוא "התקן גבוה ולא מגן בריאותית" - בשלב ראשוני ניתן לשקול שילוב בבית הספר יום אחד, או כמה ימים בודדים, בכל שבוע. כך יתאפשר לבית הספר לבצע את הצעדים הנדרשים בתוך הכיתה, בהתחלה רק בחלק מהימים בשבוע. מה שיאפשר הסתגלות גם של התלמידים , גם המורים, גם בית הספר וגם התלמידים הרגישים לקרינה.
לאט לאט , עם התקדמות תהליך צמצום החשיפה בבית הספר, ועם הירידה בתסמינים, ניתן להגדיל את מספר הימים בהם הילד מגיע לבית הספר.
הסכמות קלות לביצוע מול בית הספר
יש לנסות לפחות להגיע להסכמות הבאות (גם אם בית הספר לא מוכן להנגיש את הכיתות ואת שטח בית הספר, ההסכמות הללו לא מצריכות כמעט שום עבודה או מאמץ מצוות בית הספר או מחלקת החינוך) :
א. הילד הרגיש יוכל לעזוב את בית הספר ברגע שהוא מרגיש טוב, ללא שהחיסור יפגע בציונים שלו.
ב. יתאפשר לילד הרגיש להימנע מלהגיע לבית הספר בימים בהם הוא לא מרגיש טוב, ללא שהחיסור יפגע בציונים שלו.
ג.. הילד הרגיש יוכל להימנע להגיע לבית הספר בימים בהם צפוייה חשיפה לקרינה( למשל בשל תכנון שיהיו פעילות או שיעור עם שימוש בסלולריים), ללא שהחיסור יפגע בציונים שלו.
ג. יתאפשר לילד הרגיש לקרינה להשלים פעילויות, שיעורים ומבחנים שבוצעו על ידי שימוש בסלולרי או בציוד אלחוטי, מהבית, תוך כדי שימוש במחשב קווי-חוטי או באמצעים של דף ועט.
ד. צוות המורים ובית הספר יסיע לילד בהשלמת הפעילויות הללו, וינגיש את הפעיליות , או יציע פעילות חלופית.
ה. הילד יורשה לשבת במקום לפי בחירתו , בהתאם לבדיקות קרינה שיבצע (יש ללמד את הילד להשתמש במד קרינה), ובמרחק גדול ככל הניתן מהראוטר האלחוטי, המחשב האלחוטי של המורה, וילדים שעושים שימוש בסלולריים או בציוד אלחוטי.
ו. הילד הרגיש יורשה להשתמש במיגון אישי בשטח בית הספר (כובע וביגוד מיוחדים).
צעדים מעשיים בכיתה ובבית הספר
- יש לאתר בבית הספר, על ידי שימוש במד קרינת רדיו מהיר, כיתות בהן רמת הקרינה הסביבתית לא עוברת שיאים של 0.002mW/m2.
מד הקרינה המומלץ ביותר נכון ל 03/2025 הוא ה ENV RD100.
ראו – https://www.4ehsbyehs.co.il/product/env-rd-100/
המד נוסף מוממץ הוא ה CORNET ED98QPRO5G
קישור – https://www.4ehsbyehs.co.il/product/cornet-ed98qpro5g/ - בכיתות אלו יוכלו התלמידים הרגישים לקחת חלק בשיעורים.
- מבדיקות שבצעו בכמה כיתות (ודווחו אלי), ומדיווחים של ילדים רגישים מתוך הכיתות שלהם עולה, שמקור הקרינה הכי בעייתי בכיתה הוא בדרך כלל הסלולריי של התלמידים. הם עושים בו שימוש גם כאשר אסור, מתחת השולחן, בהחבא, או שימוש בראשות בעת שיעורים מתוקשבים עם ציוד BYOD אישי .
לכן יש לאסור שימוש בסלולרי בתוך הכיתות. לא בתיק, לא בשביל למידה, לא בשביל להיות בקשר עם ההורים. השימוש בסלולרי צריך להיות אסור לגמרי. בית הספר , המורים והתלמידים הלא ירגישים ירוויחו גם מאיסור זה, בשל ההשפעה השלילית של הסלולרים על מהלך השיעור והלמידה.
את הסלולרים של התלמידים יש להפקיד או להרחיק מהכיתה בתחילת היום. הנושא צריך להיות בהובלה ופיקוח של בית הספר והמחנכת בכיתה. - ניתן לבנות כוורת לסלולריים בכיתה. ניתן גם למגן אותה מפני הקרינה. כך ניתן יהיה להפקיד בקלות את הסלולרים בכוורת בתחילת היום.
- יש לפעול להוצאת או כיבוי כל ציוד אלחוטי וסלולרי מהכיתה (או כיתות) בהם רוצים לאפשר למידה לתלמיד הרגיש לקרינה.
- במקרה שמותקן כבר ציוד אלחוטי בכיתה (או כיתות), יש לעבור לציוד חוטי ולוודא כיבוי האופציות האלחוטיות.
א. מחשב המורה בכיתה – יש לחברו לרשת חוטית ולהפסיק ממנו את כל השידורים (בלוטות' וויפיי).
ב.. ראוטר אלחוטי בכיתה – יש להתקין מפסיק כיבוי לראוטר האלחוטי כך שניתן יהיה בקלות לכבות אותו כאשר אין שיעורים מתוקשבים.. - במקרה שיש ילדים עם סלולריים (או שעונים חכמים או אוזניות אלחוטיות, או ציוד אלחוטי אחר) בכיתה, יש לוודא שלא יכנחסו את הסלולריים והציוד הנ"ל לכיתה (ראו דגש בצעדים הבאים).
- במקרה של פעילות מחוץ לבית הספר, יש לשקול השתתפות בהתאם להערכה של החשיפה. למשל טיול שנתי בו מורשים הילדים להשתמש בסלולרי יהיה בעייתי מבחינת הילד הרגיש. למשל כל פעילות שמצריכה נסיעה באוטובוסים או מיניבוסים בהם הילדים ישתמשו בסלולריים היא בעייתית. למשל כל פעילות מול אנטנות סלולריות יכולה להיות בעייתית.
צעדים משלימים לכל שטח בית הספר
- יש להנהיג בבית הספר מדיניות של איסור שימוש בסלולרי בכל שטח בית הספר.
זאת כדי למנוע מצב בו ייחשף התלמיד הרגיש לקרינה לקרינה מהסלולריים של חבריו לספסל הלימודים. - נוהל כזה בכל בית הספר (שיכלול כיבוי והפקדה של הסלולריים) יאפשר ביתר קלות לוודא כי גם בסביבת הכיתה של התלמיד, וגם בחלק החצר המוקצה, לא ייחשף התלמיד לקרינה מסלולריים של חבריו וצוות בית הספר.
- יש לאתר חלק מהחצר שאינה בקשר עיין עם האנטנות הסלולריות (עדיף מוקפת עצים) ובה שיאי רמת קרינת הרדיו נמוכים מ 0.002 מליוואט למטר רבוע (במד מהיר כדוגמת ה CORNET ED88TPLUS) על מנת שהתלמיד הרגיש לקרינה יוכל להשתמש בה.
- במקרה של איש צוות רגיש יש להנגיש גם את חדר המורים ואזורים אחרים בבית הספר בהם הוא נדרש או מתבקש לעשות שימוש.
- יש לבצע בדיקות קרינה מדוקדקות לגבי קרינה מרשת החשמל בחללים ובאזורים בהם ישהה התלמיד או איש הצוות.
- מבחינת שדה מגנטי בתדר נמוך, יש לשאוף לרמת חשיפה נמוכה מ1 מיליגאוס. במקרה של קרינה זו ניתן להשתמש במדים המאושרים לבדיקה על ידי המשרד להגנת הסביבה.
- יש לאתר מסדרונות נמוכי קרינה שיאפשרו תנועה ללא הגבלה וללא חשיפה בין הכניסה, לכיתה, החצר ואיזורים נוספים בהם נדרשים התלמיד או איש הצוות לשהות.
- במקרה ויש כניסה של קרינת רדיו חיצונית למבנה יש לעשות שימוש במיגון קרינה כדי לצמצם את החשיפה בכיתות בהם משתתף התלמיד הרגיש.
- במקרה שלא ניתן להנגיש שיעור או פעילות לתלמיד יש לאפשר חלופה ללא חשיפה לקרינה.
התמודדות אישית
- יש לבצע צעדים להתמודות אישית עם הרגישות לקרינה. פירוט בפרק בנושא באתר זה – התמודדות עם רגישות לקרינה – מכתב לסובלים
- שימוש במיגון אישי בבית הספר יכול לעזור (כובעים מבד חוסם קרינה).
- שימוש בתוספי תזונה , ביחוד GABA לצמצום הכאבים ושיפור הריכוז , יכולים לעזור נקודתית.
- הפסקת שימוש בתחבורה ציבורית בדרך לבית הספר (אני מקפיץ את הבת שלי לבית הספר ולכל החוגים, מהרגע שהבנו שהיא רגישה).
- יש לשפר ולצמצם עוד יותר את החשיפה לקרינה בתוך הבית.
התמודדות עם הבדידות
במקרה שהילד הרגיש לא מגיע לבית הספר, או נמצא בחינוך ביתי, יש לאפשר השתתפות בחוגים ובפעילויות חוץ בית ספריות, בהם לא מבוצע שימוש בציוד מקרין , למשל חוגי ספורט, כדור רגל, ג'ודו , אומנויות לחימה, כדור סל, שחמט ועוד. פעילות זו , אם היא מוגדרת וקצרה בזמן (לא יום שלם, אלא שעה בודדת כמה פעמים בשבוע) יכולה לספק גם חוויה חברתית וגם לא להגדיל בצורה משמעותית את החשיפה לקרינה. לכן אני ממליץ בחום.
בנוסף ניתן לארגן מפגשים עם ילדים אחרים, ללא סלולריים וללא ציוד משדר, כמה פעמים בשבוע\חודש. כדי לספק מסגרת חברתית נוספת.
מה אנחנו עשינו?
בשנת 2024 הבת שלי החלה לפתח תסמינים בבית הספר והפכה למעשה לרגישה לקרינה. בשנת הלימודים הזו הבת שלי פקדה גם את בית הספר המקומי וגם ביום אחד בשבוע את בית הספר למחוננים בגבעת אולגה.
בית הספר המקומי
ברגע שהבנו את המצב עם הרגישות של הבת פנינו לבתי הספר וביקשנו להיפגש. בית הספר המקומי זרם איתנו יותר והסכים לבצע חלק מהצעדים שביקשנו. הצלחנו ליצור איתו שיטוף פעולה פורה מאוד. השימוש בסלולרי בכיתה הופסק. הסלולריים נאספו בתחילת היום (רובם) והפקדו בארונית מיוחדת. בית הספר איפשר לי למגן את הארונית. בית הספר אפשר לבת שלי ללכת הביתה ברגע שהיא מרגישה רע, לא לקחת חלק בשיעורים מתוקשבים ואפילו להיעדר ימים מלאים. כמו כן הבת שלנו השתמשה בכובע חוסם קרינה ובתוספי תזונה לצמצום הכאבים ושיפור הריכוז בכיתה.
נמנענו מכל פעילות מחוץ לבית הספר שהערכנו שתהיה בה חשיפה לקרינה, למשל טיולים , צעדות, הצגות וכו. דאגנו כהורים להשלים פעילות זאת בצורה משפחתית.
את הוייפיי בכיתה , ואת השידורים מהמחשב מחלקת החינוך בראשות המקומית לא הסכימה לכבות (לצערנו כנראה מתוך בורות).
במשך כל השנה נאבקנו להמשיך במערכת החינוך למרות שהמצב לא היה אידיעלי. בחרנו שלא ללכת לחינוך ביתי (כרגע).
התוצאה הייתה שמצד אחד הבת שלי הצליחה להמשיך ללמוד במערכת החינוך, ומצד שני סבלה פחות ופחות. את השנה (2024-2025) היא סיימה בהצלחה רבה, עם ציונים מעולים, ועם רגישות מופחתת.
בית הספר למחוננים
בבית הספר למחוננים הם הסכימו לעזור אבל בפועל לא ממש עזרו. לא בוצעו כל פעולות צמצום חשיפה. ולרוב הבקשות שלנו הם הגיבו לרוב (לפחות זה הוויב שקיבלנו) ב"אין מה לעשות". הבת שלי המשיכה לסבול שם יותר ויותר. לכן בתחילת השנה הזו (2025) לא חידשנו את הרישום אליו. לא צריכים טובות.
הצלחה ומבט לעתיד
ההתמודדות של בית הספר המקומי, בצד ההישגים של הבת שלנו (ציינים , ירידה ברגישות) , נתנה לנו תקווה לגבי העתיד במערכת החינוך. התגובה של מחלקת החינוך במועצה, ושל בית הספר למחוננים, פחות..
מידע נוסף על מה שעבר עלינו אפשר לקרא בפוסטים הבאים בלוג – https://www.norad4u.co.il/category/%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%91%d7%91%d7%aa%d7%99-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8/%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%94-%d7%a8%d7%92%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%9c%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8/