בלוג

היום חל חג השבועות. אני בדרך לעוד ארוחה משפחתית בבית של אנשים שלא מודעים לסיכון הבריאותי שבחשיפה לקרינה בלתי מייננת והבית שלהם מלא בציוד אלחוטי וסלולרי. הם מוכנים שאני אכבה הכל, אבל בדרך כלל במהלך התהליך של מציאת המקורות, הכיבוי והווידוי שאין עוד איזה מקור סורר , חדש או ישן שמשדר, אני כבר מתחיל להרגיש את כאב הראש.

ממש אין לי כוח ללכת. נמאס לי כבר לסבול. ביום יום אני יחסית בסדר. כל עוד לא יוצא ולא עובד יותר מידי על המחשב, רוב הימים אני מרגיש בסדר. אבל אז מגיעות היציאות הללו, ואני מתבאס בכלל ללכת.

ביום יום, מה שבדרך כלל בעייתי הוא לקחת ולהביא את הילדים מהמסגרות שם אני נחשף לקרינה מהסלולריים של ההורים האחרים. וגם ללכת לסידורים. אחד מהסידורים המרכזיים שלי הוא ללכת לדואר, זאת כדי לשלוח חבילות ללקוחות. בדרך כלל זה עובר חלק. מרכז המושבה רבוי קרינה (מאנטנה סלולרית הנמצאת ברחוב הנדיב מול בניין מועצת זכרון יעקב) ורבוי אנשים (ובימינו כל אחד הוא מקור קרינה מהלך בגלל הסלולרי החכם שיש לרוב האנשים ומשדר רוב הזמן) אבל אני כבר סיגלתי לעצמי הבנה איך להביא את המשלוחים לדואר ולצאת משם בדרך הכי יעילה והכי קצרה כך שלא אהיה חשוף לקרינה מאנטנה הסלולרית, ואיך ללכת בין אנשים ברחוב, ואיפה לחנות ואיפה אני כן יכול לעבור בלי חשיפה גדולה לקרינת רדיו, כך שבדרך כלל אני לא מרגיש תסמינים אחרי המתלה הזו.

שבוע בעבר, ביום חמישי, הלכתי לדואר ועצרתי בחזרה בחנות חומרי בניין. בדרך לאוטו נזכרתי ששכחתי לארוז ולשלוח חבילה אחת. רציתי לשלוח אותה לפני סוף השבוע, אז חזרתי הביתה, הכנתי את החבילה למשלוח ויצאתי שוב לדואר. לאחר הביקור השני באותו יום בסניף הדואר, בדרך חזרה הביתה עוד החלטתי לחפש חנות במדרחוב של זכרון, והוא כאמור מוכה קרינה. לא מצאתי את החנות וכבר בחזרה לאוטו הבנתי שהסיבוב השני שלי במרכז המושבה היה טעות.

התחלתי להרגיש מבולבל קצת כבר בחזרה לאוטו וכבר בנסיעה הקצרה אל הבית התחיל לו כאב ראש. ככל שעבר הזמן הוא התעצם. בשלב הזה אתה אומר לעצמך, “זה לא נורא, תיכף יעבור, הרי כבר אני לא בחשיפה”. שעה אחר כך , הכאב מתעצם ואני הולך לנוח במיטה, בתקווה ששינה קצרה תביא שיפור. קמתי במצב יותר גרוע. הראש התפוצץ. לא יכול לדבר, לא יכול להקשיב , הכל יוצא עקום. שעות אחר כך לקחתי GABA, זה תוסף תזונה שבדרך כלל עוזר לפני ואחרי חשיפה למתן את הכאבים ולקצר את הזמן ההתאוששות. לתוך הלילה התעוררתי עם כאבי ראש. גם בבוקר שלמחרת היה הכאב נוכח וליווה אותי בכל אותו יום שישי.

לקראת אחרי הצהריים דעך הכאב. מידי פעם הבלחות של כאב, כמו אחרי זעזוע מוח. כך עד יום ראשון בצהרים.

בחג שבועות 2020 רואים כבר את הביכורים של מהפכת הדור החמישי בסלולרי ובכלל. ברחבי הארץ מותקנות עוד ועוד אנטנות סלולריות מהדורות הקודמים, עוד ועוד מצלמות אבטחה אלחוטיות ומקרינות, עוד ועוד תאורת רחוב אלחוטית ומקרינה. מתקפת יחסי הציבור של התעשיה מנסה לגרום לנו לחשוב שהפריסה של דור חמש תהיה טובה לאנושות ותביא לקדמה ושיפור (הציניקנים אפילו מנבאים כי החשיפה לקרינה תקטן, הם כנראה לא שמו לב שכל הדור החמישי הוא בנוסף ולא במקום). זאת בצד הכחשת נזקים גורפת ומתגברת של “אידיוטים שימושיים”, מכורים לסלולרי, מדעני ואנשי תעשיה, בגיבוי ובתמיכה של גופים שלקחו על עצמם להיות דוברים ומדבררים של “הכל בסדר”. כל אלה מנסים להרגיע אותנו שאין כל חשש מחשיפה לקרינה בלתי מייננת, שהכל נבדק, והכל בסדר. הם מנסים לשכנע שמי שאומר אחרת הוא “הזוי” ו”קונספירטיבי” או מוכר ציוד מדידה והגנה מקרינה (לגבי ה”מוכר”, במקרה שלי הם צודקים, אבל זה לא משפיע לטובה על הפעילות הציבורית שלי, אם כבר הפעילות הציבורית שלי באה כבר שנים על חשבון הפעילות העסקית שלי בנושא). חלקם אף טעונים שאין נפגעים ומי שחושב שהוא כבר נפגע מהקרינה צריך ללכת לראות פסיכולוג או פסיכיאטר.

מצד שני יש אלפי פעילים חדשים שחושבים שרק דור חמש הוא רע ושהשימוש בסלולרי הוא בסדר ולא מזיק. חלקם חסרי ידע שלא רוצים בכלל ללמוד את הנושא ולהשתפר. טוב להם בבורות וקולם רב משלנו. בהפגנות שלהם הם משתמשים בסלולרי משדר ומקרין, במיקרופונים אלחוטיים, ובמצלמות אלחוטיות, כדי לתעד ולשתף את ההפגנה ואת הפעילות הציבורית שלהם. הם לא מבינים שבכך הם לא רק מקרינים את עצמם והסביבה, אלא חוטאים למטרה, מגחכים את עצמם ומאכילים את המפלצת בכל שבעצם השימוש שלהם הם יוצרים צורך בעוד ועוד אנטנות סלולריות. כמו ארוחת גאלה בעד צמחונות המתקיימת במסעדת בשרים (גילוי נאות הכותב אוכל כל). אצל רובם נראה שיש רצון טוב, שיש הבנה בסיסית שמשהו לא מתנהל נכון, שעובדים עלינו והעתיד הולך להיות הרבה יותר מוקרן, ועדיין הפעילות שלהם ממשיכה להיות מוזרה לי, לא ברורה, לא מפוקסת וחסר דוגמא אישית או הבנה.

כל מה שעובר לי בראש הוא “כמה רחוק עוד נלך וכמה אנשים יפגעו מהחשיפה עד שנפסיק את הפשע הזה”. לא למדנו כלום מהחשיפות לאסבסט, עופרת ועישון? עד מתי רוב הציבור יפנה מבטו לצד השני (או לסלולרי ) כאשר מזהירים אותו מהמשך השימוש? עד מתי תעשיית יפעלו למכור יותר, ליותר אנשים תוך כדי השקטת הדיון המדעי והציבורי והכחשת הנזקים? עד מתי יבואו כל מיני מלומדים (שאינם עוסקים בתחום המחקר של קרינה בלתי מייננת והשפעותיה הבריאותיות והביולוגיות) וירגיעו את הציבור? עד מתי ירצה הציבור שקר נוח על פני אמת כואבת? עד מתי אני וחברי הרגישים לקרינה ונפגעי הקרינה יסבלו ויוגבלו? כמה “חברים חדשים יהיו בהקהילה הרגישים לקרינה השנה? וכמה מהם באמת יפסיקו את השימוש ויתמודדו עם המחלה הזו, כמה יעבדו תקווה או יאמינו למי שאומר להם שזה לא יכול להיות?

במעבר לדור שלוש בסלולר (סביב שנות ה2000) אני נפגעתי והפכתי רגיש ברמה קשה (מאז השתפר מצבי). לקח לי שנה וחצי לשקם את עצמי ולהגיע למצב רגישות בינוני. מאז אני מנחה אחרים בתהליך השיקום וההתמודדות עם הרגישות לקרינה. אם המעבר לדור ארבע (אם אני זוכר נכון סביב 2010) גדל משמעותית מספר האנשים המגיעים אלי בכל חודש. ככל שעובר הזמן יותר ויותר אנשים מבקשים עזרה. בחודשים האחרונים יש גידול נוסף במספר הפניות, זאת כנראה עם העלייה בשימוש בסלולרי ובטכנולוגיות האלחוטיות לבידור ופנאי בתקופת הקורונה. גידול נוסף צפוי בכל פריסה של טכנולוגיה אלחוטית וסלולרית חדשה. כמה עוד צריכים לסבול? כמה עוד צריכים להיפגע? כמה שנים?

מתי נציין את בואה של הקדמה ונסכם פרק נוסף בהיסטוריה של המין האנושי, פרק נוסף בו טובי המוחות הביאו אסון בריאותי, סביבתי וחברתי.