בימבה, בבידוד

למי שלא יודע אני כבר יותר מ9 שנים בבידוד חלקי. לא בגלל הבהלה מקורונה, אלא בגלל קרינה (תודו שכותבים דומה) ורגישותי לקרינה (החל מ2004). בראשית 2013 עזבתי את ההייטק ומאז אני רוב הזמן לא יוצא מהבית, למעט שליחת מוצרים בדואר, וסידורים מינימאלים. הסיבה לכך היא שרמות הקרינה הסביבתית הולכות וגדלות וגם רוב האנשים הם למעשה משדרי קרינת רדיו שנפלטת רוב הזמן מהסלולרי המקרין שלהם, מהשעון החכם והאוזניות החכמות. זאת בלי להזכיר ציוד אלחוטי וסלולרי שנמצא היום בכל חנות, בכל מרכז קניות ובכל בית. כך שלכל אלא אני לא יכול להתקרב ואם אתקרב, אחשף ואשלם בכאבים ובתסמינים.

אוהב להיות בבית (ולהרגיש טוב)

להיות בבית מבחינתי זה להיות בריא. להיות ליד אנשים עם סלולרי זה להיות חולה ומסכן וכואב. פשוט לא שווה את זה. הבידוד (ושיפורים נוספים שאני כל הזמן עושה בבית ובסביבת העבודה שלי) מוכיח את עצמו ואני מרגיש טוב ומצבי לאט לאט משתפר. מצבי היום הרבה יותר טוב , הן מבחינת הרגישות לקרינה והן מבחינת בריאות כללית מאשר השנים שעבדתי בהיטק, והייתי חולני וכואב.

במקום לצאת לעבודה והחוצה אני מקדיש את מירב זמני לפעילות עסקית וציבורית בנושא המודעות לקרינה ורגישות לקרינה וכן פיתוח , יצור ומכירה של מוצרים הקשורים לתחום ונותנים כלים למתמודדים עם הרגישות ועם צמצום החשיפה.

העיסוק בקרינה

גם העיסוק הזה (עיסוק מקצועי, מסחרי וציבורי בקרינה וברגישות לקרינה) שוחק, מאוד שוחק, ומאוד רגשי. ביחוד שמצד אחד יש מכחישי נזקים (החל בגופי תקינה מגני תעשיה, דרך גופי תקשורת וכאילו מדע שמתמחים בהונאת הציבור, דרך בעלי תפקידים וממשל, ועד לאנשים מהשורה שאין להם מושג והם מצטטים דעות קדומות ומדע ממומן ומכוון). מצד שני יש קונספרציות רבות בנושא שמפריעות לקדם את המודעות ומפריעות לעזור לאנשים. באמצע יש אנשים שנפגעים מהקרינה כבר היום, עבורם זה לא דיון תאורטי, כן מזיק או לא מזיק, עבורם (ועבורי) זה הישרדות. חד וחלק. אני מנסה להשקיע את רוב הזמן בשורדים, וזה לא קל וכל הנחייה דורשת זמן ותעצומות נפש.

משבר הקורונה

הקורונה הביאה קושי חדש, לפניה חשבתי שהממסד והמערכות מכורות ומושפעות על ידי התעשיה בעיקר בנושא הקרינה, היום אני מבין שזה בכל נושא ואני אישית כבר לא “סמוך על סמוך”. אני מרגיש כמו הזקנים השבורים והדפוקים האלה שראיתי כאשר הייתי ילד, שאמרו כל הזמן “הכל מכור”, “הכל דפוק”, ו”אין על מי לסמוך” (וגם “כולם גנבים” ו”כולם שקרנים”). ההבנה הזו שהגיע אלי בגיל מאוחר (אני תמים ויש יאמרו נאיבי) קשה ומקשה על הקיום היום יומי והיא כר נוח ליאוש ולחדלון.

להשאיר את הראש מעל המים

ובכל זאת שני דברים (מעבר למשפחה שלי) החזיקו אותי בשנתיים האחרונות. האחד הוא רכיבה על האופניי שטח החשמליות (למי ששואל , בחרתי דגם אחרי בדיקות קרינה ושפצרתי על הבקר ועל הסוללה מיגון ולכן יש מעט קרינה מהן) שלי שקניתי שבוע לפני הסגר השני של 2020. והן במגבלותיהן ומגבלותי מאפשרות לי לצאת מהבית פעם בשבוע לנשום. הדבר השני הוא יצירה ובנייה של דברים, שלא קשורים לקרינה, או לקורנה ? , בעיקר מעץ, כמו גופי תאורה, ארונות, מדפים, גלרייה במחסן, שולחנות לחוץ ועוד. הבנייה של הדברים האלה נותנת לי אושר רב(וכאבי גב וברכיים, אני שבר כלי).

הבימבה

דוגמה לכך היא הבימבה שתכננתי ובניתי לבנות שלי (וגם לי אם להיות כנים לרגע) . משלב הרעיון שעלה בשיחה עם חבר על טקרטורונים חשמליים, דרך בניית דגם דחיפה (ללא מנוע) ועד לבימבה ממונעת חשמלית עובדת ונוסעת, קלה להפעלה עד כדי כך שהבנות שלי נוהגות בה בלי הרבה בעיות.

אז אני מתכבד בזאת להציג את היצירה האחרונה שלי, הבימבה החשמלית שבניתי. היא בנוויה בעיקר מעץ גושני, וחלקים של אופניים חשמליות. הבימבה כבר נוסעת יפה מאוד, ונשאר רק לזווד אותה במד מהירות קבוע, מראות ופנים טובים יותר.